שואת יהודי צרפת

במאי 1940 פלשה גרמניה לצרפת, וב-22 ביוני נכתם הסכם שביתת הנשק בין צרפת לגרמניה. לפי ההסכם שלוש חמישיות משטחה של צרפת כולל כל אזור החוף יועברו לשלטון גרמני, והשטח הנותר יינתן לממשלת בובות צרפתית מטעם הגרמנים שכונתה ממשלת וישי - "ממשלת וישי". תחת חסות גרמנית שלט משטר וישי בצרפת, סימן את היהודים בטלאי צהוב, סילק אותם מעבודותיהם, שלל את פרנסותיהם והחרים את רכושם.

הושגה הבנה בין ראשי משטרת צרפת לאנשי הגסטאפו, שהמשטרה הצרפתית היא שתאסוף קודם כול את ה"יהודים הזרים", שהגיעו לפריז בעת המלחמה בצורה לא חוקית: יהודים מגרמניה, אוסטריה, פולין, צ'כוסלובקיה, רוסיה ואלה שמקורותיהם לא ניתן לקבוע, בגילאי 16–50. חריגים היו רק נשים בהריון מתקדם או בהנקה, אבל "כדי לחסוך זמן, המיון ייעשה לא בבתים אלא במרכז האיסוף הראשון".

גירוש היהודים מפריז התבצע ב-16 וב-17 ביולי 1942 על ידי משטרת צרפת של וישי על פי הוראות הנאצים, תחת שם הקוד "מבצע רוח האביב". מטרת המצוד הייתה צמצום האוכלוסייה היהודית בצרפת הכבושה. 13,152 קורבנות נאספו ורוכזו במתחם "ולודרום ד'איבר" בפריז, ולאחר מכן נשלחו למחנה דראנסי הסמוך ולמקומות נוספים, לקראת שילוחם למחנות ההשמדה.

ב-16 ביולי 1942, החל בשעה 4:00, נעצרו 13,152 יהודים, מתוכם 5,802 (44%) נשים ו-4,051 (31%) ילדים. מספר לא ידוע של אנשים הוזהרו על ידי המחתרת הצרפתית או הוסתרו על ידי שכנים או שלא נעצרו, בכוונה או במקרה. לאחר המעצר, חלק מהיהודים נלקחו באוטובוס למחנה כליאה במתחם דירות בפרבר הצפוני של דראנסי. רוב המגורשים (מעל ל-8,000) נלקחו לולודרום ד'איבר בפינת שדרת דה גרנל ברובע ה-15 בפריז, לא רחוק ממגדל אייפל. מקום זה כבר שימש בקיץ 1941 כבית כלא שבו נאספו 4,000 גברים יהודים לקראת שילוחם למחנות. היהודים שנעצרו הוחזקו בוולודרום ד'איבר בצפיפות איומה, תוך כדי השפלות, כמעט ללא מים ומזון וללא תנאים סניטריים, רק כמה רופאים ואחיות של הצלב האדום הורשו להיכנס. אלה שניסו לברוח נורו במקום. לאחר חמישה ימים נלקחו האסירים למחנות הריכוז דראנסי, קומפיין, פיטווייה ובון-לה-רולנד ומשם נשלחו רובם למחנות ההשמדה, בעיקר לאושוויץ. היהודים שגורשו במסגרת הפעולה היוו כרבע מכלל 42,000 היהודים שנשלחו מצרפת לאושוויץ בשנת 1942, ומהם ניצלו בסוף המלחמה רק 811 איש.

במשך עשרות שנים סירבו ממשלות צרפת להתנצל על השתתפותם של השוטרים הצרפתים במצוד, בטענה כי הרפובליקה הצרפתית פורקה כאשר פיליפ פטן הנהיג את צרפת של וישי, והוקמה מחדש כאשר המלחמה נגמרה. לכן, על פי תפיסה זו, אין מה להתנצל על אירועים שקרו בזמן שהרפובליקה לא הייתה קיימת, ואשר בוצעו על ידי מדינה שהיא לא הכירה בה. מדיניות זו נהגתה בראש ובראשונה על ידי שארל דה-גול, שסבר שממשלת פטן לא הייתה נציגה לגיטימית של העם הצרפתי אלא תנועתו שלו "צרפת החופשית". על מדיניות זו עמדו נשיאי צרפת עד ז'אק שיראק, וביתר שאת פרנסואה מיטראן, שבתקופת כהונותיו גברו הקריאות מצד יהודי צרפת להכרה באחריות של צרפת בהשמדת יהודים. ב-16 ביולי 1995 קבע הנשיא ז'אק שיראק כי הגיע הזמן שצרפת תשא פנים אל העבר שלה, והוא אישר את התפקיד שהמדינה שיחקה ברדיפת יהודים וקורבנות אחרים של הכיבוש הגרמני. בנאום שנשא ביום הזיכרון לחללי מצוד ולודרום ד'איבר, הוא תיאר זאת כך:

"אלה שעות שהותירו כתם שחור בהיסטוריה שלנו לנצח. הם פגעו בעבר שלנו ובמסורות שלנו. כן, הטירוף הנפשע של הכובש נעזר בידי הצרפתים, על ידי המדינה הצרפתית. לפני חמישים ושלוש שנים, ב-16 ביולי 1942, 4,500 שוטרים וז'נדרמים צרפתים, תחת סמכות מנהיגיהם, צייתו לדרישות הנאצים. באותו יום, בבירה ובאזור פריז, כמעט 10,000 גברים, נשים וילדים יהודים נעצרו בביתם בשעות המוקדמות של הבוקר והתאספו בתחנות המשטרה ... צרפת, הבית של ההשכלה, הצהרת זכויות האדם והאזרח, ארץ מקלט, התחייבה כי היום הזה יהיה בלתי הפיך. אנו נמסור את אלה שהגנו על התליינים."

הנצחה

לכל מי שרוצה לשלב גם היסטוריה יהודית בביקורו בפריז, אז ישנם בעיר שלושה מקומות שמציינים את זכר השואה. המרכזי בהם הוא מוזיאון השואה שברובע המארה. המבנה יפה ומעניין, יש במקום את רשימת השמות של יהודי צרפת שהושמדו בשואה. יש תערוכת קבע המתארת את גורל יהודי צרפת וכן יש תערוכות מתחלפות. מלבד מוזיאון השואה, בקצה "איל דה לה סיטה" שפונה לאי השני ישנה אנדרטה לציון המגורשים מפריז בתקופת השואה. כמו כן, ישנה נקודת ציון במקום בו עמד האיצטדיון שבו כונסו יהודי פריז ומאז הוא נהרס. נקודה זו נמצאת מערבית לאייפל ליד תחנת מטרו Bir-hakeim.